אבו אלהיג`א נ' אבו אלהיג'א ואח'

החלטה

ההחלטה דנן עוסקת בפסילת מותב זה מלשבת בדין.

נתונים כלליים:

התביעה היא בגין נזקי גוף. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 1.2.07 נפל התובע ממשאית נוסעת אשר היתה נהוגה באותה עת בידי הנתבע 1, וכתוצאה מכך נחבל בגופו.

הנתבע 1 הורשע עפ"י הודאתו בבית משפט לתעבורה בתיק פלילי מספר 1408/07 בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן הכוללות נסיעה לאחור תוך הפרעה וסיכון, נהיגה בקלות ראש, וגרימת חבלה של ממש (להלן – "פסק הדין המרשיע").

הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח אשר ביטחה את השימוש במשאית הנ"ל עפ"י פוליסת ביטוח חובה.

הנתבעת 2 הגישה בקשה לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות, להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין המרשיע, משום שהכחישה את נסיבות התאונה כפי שתוארו לעיל, וטוענה, כי התובע נפל מהמשאית בזמן שביקש לפרוק סחורה (להוריד ארגזי לחם) במסגרת עבודתו כשהמשאית נמצאת במצב של עצירה מוחלטת ובחניה כדין – ומכאן, שאין תחולה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים על התאונה שבנדון. הנתבעת 2 התבססה על הגרסה המתועדת מפי התובע במסמכים הרפואיים לגבי אופן התרחשות התאונה, ושם אין כל זכר לטענה כי המשאית נסעה לאחור, וכן על דו"ח הפעולה של שוטר אשר הגיע לזירת התאונה, ובו נרשם, כי התובע נפל ממשאית אשר חנתה כדין.

התובע התנגד לבקשה וטען, כי במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה לשם סתירת פסק הדין המרשיע.

בהחלטתי מיום 23.5.10 דחיתי את הבקשה על סמך מספר טעמים שהם בתמצית כדלקמן: כי לא מן הנמנע שהתיעוד הרפואי כולל רישום לאקוני, או לא מדויק; כי לא הובא בפניי כל תיק המשטרה על מנת לברר מדוע צוינו בכתב האישום עובדות שאינן תואמות את העובדות המפורטות בדו"ח הפעולה (בכתב האישום נרשם כי המשאית היתה בנסיעה ואילו בדו"ח הפעולה נרשם כי המשאית היתה בחניה כדין); וכי הנתבע 1 הודה בעובדות ובעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, אף שלחובתו עמד עונש פסילה מותנה בר הפעלה.

זה המקום לציין, כי בקשת רשות ערעור אשר הוגשה מטעם הנתבעת 2 על ההחלטה הנ"ל, נתקבלה בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בתיק מס' 997-06-10, אשר התיר לנתבעת 2 להביא ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע.

בקשת הפסלות:

כעת נדרשת אני לבקשה של הנתבעת 2 לפסול את עצמי מלשבת בדין. בטיעוניו בנושא זה הביע ב"כ הנתבעת 2 את חששו שמא גיבשתי דעה מוקדמת לגבי תוצאות ההליך. לדידו, ההחלטה הנ"ל כוללת הסברים לגבי תוכן מסמכים מסוימים בקשר לדברי הנתבע 1, באופן שיקשה עליי בבוא היום להשתחרר מהקביעות אליהן הגעתי באותה החלטה לאחר שלב שמיעת הראיות.

ב"כ הנתבעת 2 הוסיף, כי יש בליבו חשש כבד שמא נתתי הסבר לעדות של עד, מבלי ששמעתי את עדותו, וכי מראית פני הצדק מחייבת העברת התיק לשופט אחר, גם אם הרגשתי האישית אינה תואמת את עמדתו.

ב"כ התובע התנגד לבקשת הפסילה וטען, כי במקרה דנן לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים, וכי ב"כ הנתבעת 2 לא טען בצורה מפורשת, כי חשש כזה אכן מתקיים.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי לדחות את הבקשה.

פסיקה ענפה של בית המשפט העליון בשנים האחרונות בכל הקשור לעילות הפסלות חזרה והדגישה, כי המבחן הקובע במקרים דוגמת זה שלפניי, הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 6093/08 ש.מ. נוה בר בע"מ נ' 'עמידר' החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, ניתן ביום 9/12/08; ע"א 9470/08 שמעון וקס נ' מפעל הפיס ואח', ניתן ביום 9/12/08; ע"פ 2755/09 ישעיהו מנביץ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2/6/09).

בעניין וקס הנ"ל נדון מקרה שבו נטען, כי השופט אשר דן בתיק נתן הכרעה במסגרת דיון בצו זמני, וכי הכרעה זו יש בה כדי להעיד על אופן חשיבתו וניתוחו את העניין. בהתייחסה לטענה זו ציינה כב' הנשיאה בייניש, כי יש לדחות את הטענה, שכן קביעותיו של השופט היו לכאוריות בלבד וכי פסיקה קודמת באותו עניין או בעניין דומה, אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן שאין הוא פתוח יותר לשכנוע. כב' הנשיאה הוסיפה, כי על מנת להצדיק פסילה של שופט יש להראות שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור", וכי אין די בטענה, כי מראית פני הצדק עלולה להיפגע (סע' 5 לפסה"ד בעניין וקס).

כב' הנשיאה שבה והדגישה, כי "לא רגישותו הסובייקטיבית ותחושותיו של המערער הן שיקבעו, אלא האם הוכחה אפשרות ממשית מבחינה אובייקטיבית למשוא פנים בניהול המשפט" (סע' 6 לפסה"ד בעניין וקס).

לענייננו - לא זו בלבד שב"כ הנתבעת 2 איננו טוען לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים – שהוא הפרמטר הקובע בפסלות שופט - אלא שחשש כזה איננו מתקיים בנסיבות העניין.